ארגנטינה מדהימה ומגוונת. יש בה איזורים כפריים, בואנוס איירס הבורגנית, וקורדובה תוססת וסטודנטיאלית, פטגוניה, ללא ספק אחד המקומות המדהימים בעולם. המדינה לא חפה מנגיעות של עולם שני אבל זה לא ממש משנה כי יש לה כל כך הרבה מה להציע. אפשר לטייל כאן חודשים, לבלות זמן בנסיעות אוטובוס ארוכות, לעשות טרקים אבל ניתן גם להסתפק ב- 10 ימים כדי לראות חלק מיעדי החובה אם אין לכם בעיה עם מספר טיסות פנים.

​

אנסה להלהיב אתכם לגבי כל מקום ומקום בפוסטים יעודיים. כאן ארכז את המידע הלוגיסטי שאני חושבת שיכול לעזור ולהקל. 

 

ענייני מזומן:

​

לרוב המגבלה בכספומטים היא של 8,000 פזוס ביום. כולם גובים עמלה של  360 (בכספומטי Link לא הצלחנו למשוך  כספים עם ויזה כאל, אמקס לעומת זאת עבד מצוין) או 670 פזוס ללא קשר לסכום המשיכה. מעצבן. בדיעבד חבל שלא הגענו עם כמות יותר גדולה של דולרים. לא עשיתי חישוב מדויק, אבל לדעתי, אם אתם יכולים לרכוש את הדולרים בשער טוב - עדיף להגיע לארגנטינה עם דולרים ולהמיר שם ב- Cambio (צאנג').

​

ברוב המקומות מקבלים אשראי. מקפידים לבדוק את השם שעל הכרטיס מול השם בתעודה המזהה. חוץ מחתימה על הפתקית (מקפידים תמיד) מבקשים לרשום גם מספר דרכון. מקשקשים משהו וממשיכים.

​

כמה דברים עיקריים על אוכל:

 

השמועות על סטייקים במידת עשייה Well Done התבררו כנכונות, ארגנטינאים אשכרה אוהבים את הבשר שלהם שרוף! חייבים לבקש במפורש מידת עשייה שהיא פחות מ- Well Done. הכתבה בלינק המצורף עזרה לנו מאוד בכל הקשור לשמות הנתחים:

A Meat-Lover’s Guide to Beef Cuts in Argentina

את הסטייקים הכי טובים אכלנו בברילוצ'ה ובואנוס איירס. 

​

דבר נוסף - לא אהבתי את ההמבורגרים של ארגנטינה. ועוד דבר, גם כאן יש מסעדות שמגישות בשר לא טעים. כן, כן.

 

בכל מקום כמעט אפשר לקנות הוט דוג או בשמו המקומי Super Pancho. אני לא יודעת אם מדובר בעניין של מזל או לא, אבל לא משנה איפה קניתי את הנקניקייה - לא נפלתי אפילו פעם אחת.

 

ריבת חלב או Dulce de Leche ואלפחורס - שניהם יותר טעימים מבארץ אבל overrated לטעמי האישי.

 

אמפנדס - חייב חייב חייב לדעתי להיות טרי וחם אחרת מדובר בבצק די יבש עם מילוי מוצלח יותר או פחות. אמפנדס שמוגש קר הוא לדעתי בלתי אכיל. 

 

ויש גם כמובן את מילנסה - השניצל מוכר והטוב.

 

אי אפשר שלא להזכיר את Chipa - לחמניות בגודל משתנה עם גבינה בתוך הבצק. לפתוח עם זה את הבוקר - פשוט מושלם.

​

חובה חובה חובה להזכיר את Mate די המשקה הלאומי. מדובר בתערובת צמחים עם טעם חזק ויחודי אותה שמים בספל מיוחד עם קשית, שופכים לתוך הספל מים בזווית מדויקת כך שהתערובת לא תחדור לקשית, נותנים לזה כמה דקות ושותים. 

המקומיים מסתובבים עם טרמוס וספל מטה ולא מפסיקים למלא את הספל במים טריים.

​

ענייני שפה:

​

הרבה מאוד נותני שירות, במיוחד מחוץ לבואנוס איירס, בקושי מדברים אנגלית אבל לרוב נחמדים ומוכנים לעשות מאמץ ולעזור. השתמשנו מלא בגוגל טרנסלייט. הארגנטינאים מכירים את הכלי ומשתמשים בו המון. 

​

תקשורת:

​

קליטה ואינטרנט סלולרי: כבר כמה שנים בנסיעות שלנו אנחנו משתמשים בשירות

Global Sim של חברת פלאפון ולכן לא יכולה להמליץ על חברות ספציפיות בתוך ארגנטינה. מבחינת הכיסוי - בישובים, גם הקטנים שבהם, יש קליטה. בשממות האין סופיות - אין. לא מפתיע והגיוני. 

​

תחבורה:

​

רשת אוטובוסים מעולה, כל החברות בערך אותו הדבר מבחינת הרמה, תמיד אפשר ליפול על אוטובוס ישן יותר. ברוב האוטובוסים יש מטעני USB בכל מושב. אם רכשתם כרטיס Cama בדרך כלל תקבלו שתיה ונשנושים (בנסיעות ארוכות) אבל אני ממליצה בכל מקרה להביא מים ונשנוש משלכם כי לפעמים מדובר רק בשתיה קלה. כמו כן, בתחנות ביניים המקומיים מציעים אוכל ביתי למכירה. 

אין סטנדרט אחיד של מה מקבלים. חברת Andesmar והשותפות שלה בחוויה שלנו הייתה הכי מוצלחת. 

​

סוגי המושבים:

Semi Cama, מושב נוח יחסית שנפתח ל- 120 מעלות. מנסיונינו, מתאים לנסיעות של עד 3 שעות. המושבים האלה ממוקמים בקומה השניה של האוטובוס, כ- 30 שורות בסידור 2-2.

​

Cama או Cama Ejecutivo, המושב שמזכיר את הכורסאות של אמריקן קומפורט, נפתח ל- 160 מעלות, יש גם בסיס להניח את הרגליים. ניתן בכיף להעביר את הלילה בשינה עמוקה במושב כזה. המושבים האלה ממוקמים בקומה התחתונה של האוטובוס, 4 שורות בסידור

של 2-1.

ישנם גם אוטובוסים עם סוג של סוויטות, מושבים שנפתחים ל- 180 מעלות ומופרדים מהמעבר עם וילון. מדובר בהבטחה לשינה מושלמת.

מניסיונינו, ההבדל בין Cama ל- Semi Cama במחיר לא גדול, שווה להשקיע.

 

השירותים באוטובוסים האלה נוחים, אבל לא תמיד יש סבון או נייר טואלט. עם זאת, לטעמי עדיין עדיף מהשירותים הציבוריים בתחנות מרכזיות.

 

רכישת כרטיסים:

ישנם אתרים כמו Platforma 10 ו- Busbud בהם ניתן לקנות כרטיסים, יש עמלה קטנה. הבעיות: אם יש "קונקשן" (מה שקורה הרבה בנסיעות ארוכות ממש, יורדים בתחנה באמצע בדרך ועוברים לאוטובוס אחר) לא בהכרח תקבלו תוצאות חיפוש אם תכניסו את היעד הסופי. וגם לא כל האפשרויות מופיעות.

​

לרוב נדרש כרטיס מודפס, תצטרכו לבקש ממישהו להדפיס את הכרטיס עבורכם.

ל- Andesmar ו- Via Bariloche יש אתרים משלהם ולמרות שרוב התוכן בספרדית ניתן להסתדר ולקנות שם. החברות האלה בחלק מהמסלולים מקבלים גם כרטיסים אלקטרוניים.

 

ויש את האופציה של רכישה בדלפקים של החברות בתחנות מרכזיות. בסופו של דבר לנו היה הכי נוח לקנות בדלפקים בתחנות אוטובוס. העובדים בדרך כלל לא ידעו מילה אנגלית לכן תמיד באנו עם דף ועט, רשמנו את היעד, את התאריך, ציינו שאנחנו רוצים מושב Cama, מסרנו לעובד את הפתק וקיבלנו אותו חזרה עם שעות ומחירים.

 

בבואנוס איירס התחנה היא ענקית, לדעתי ישנם כמאה דלפקים לרכישת כרטיסים של חברות שונות. שווה לעשות סקר שוק אבל מניסיוני, ההפרשים בין החברות לא כאלה גדולים ולא מצדיקים שוטטות בתחנה מרכזית. עוד פרט מידע חשוב: ברכישה בדלפק מבקשים הרבה פעמים את הדרכון כי הכרטיסים שמיים. גם בעליה לאוטובוס יבקשו להציג תעודה מזהה יחד עם הכרטיס.

​

ככלל, לכל חברת אוטובוסים בכל תחנה מרכזית יש מספר רציפים המיועדים לרכבים שלה. בכרטיס שתרכשו יופיע הטווח (5-10 לדוגמא) וכך תדעו שעליכם לחכות באחד הרציפים הנ"ל.

 

הבורדינג מתחיל בדרך כלל 15 דקות לפני, אבל יתכנו עיכובים קטנים של 10-15 דקות. בתהליך הבורדינג יש תור למסירת מזוודות ותור לעליה לאוטובוס. אחרי העמסת המזוודה (נהוג לתת שטר קטן למעמיס) תקבלו מדבקה עם ברקוד (מאוד דומה לשוברים בטיסות).

 

שימו לב שעל הכרטיס רשום רק היעד אליו אתם נוסעים ולא היעד הסופי של האוטובוס. על האוטובוס, לעומת זאת, רשום היעד הסופי שלו. אז לא נלחצים, מוודאים עם הנהג.

 

על חלק מהאוטובוסים רשום שיש WiFi, אל תבנו על זה. 

​

בבואנוס איירס וברילוצ'ה משתמשים בכרטיס Sube, כרטיס נטען לתחב"צ מקומי. ניתן להסתפק בכרטיס אחד ולהעביר אותו מספר פעמים בהתאם לכמות הנוסעים. ניתן להטעין בקיוסקים . אנחנו הגענו לברילוצ'ה באוטובוס וללא יתרה ב- Sube שלנו ולא היה מקום להטעין. עם זאת שיטה נפוצה מאוד גם בין המקומיים - לבקש ממישהו אחר "לנקב" עליך ולתת לו במזומן את עלות הנסיעה. 

 

השכרת רכב - ידני, ידני, ידני.

​

הערות כלליות:

​

מכבדים מאוד את הסייסטה, המון מקומות סגורים בצהריים, כולל מסעדות וחנויות. כנ"ל לגבי ימי ראשון, חנויות סגורות ואפילו חלק מהמסעדות.

​

אין הרבה רשתות בגדים, לרוב חנויות פרטיות עצמאיות

​

אין כל כך לנדרומטים (מצאנו אחד בלימה). מוסרים את הכביסה למכבסה.

​

​

ולסיום, כמה מילים על בתי שימוש: תשמעו, מאוד התלבטתי אם לכתוב על זה פסקה שלמה והחלטתי שכן :)

 

בהמון מקומות, בעיקר בדרום, מבקשים לא לזרוק את נייר הטואלט לאסלה. לא הכי נעים אבל אני ממליצה להתחשב, בהחלט יש סיבה לבקשות האלה!

​

שירותים ציבוריים: לרוב אין סבון (או יש לפעמים סבון ידיים בצורה אליפסה, תקוע על מן מקל מסתובב כזה), מושב אסלה (רק האסלה עצמה) או נייר טואלט. לפעמים יש גליל בכניסה לשירותים, תולשים מראש ונכנסים לתא. לא הספיק - תהיו יצירתיים. לפעמים יש קופסה לטיפים למנקות בכניסה, כל שטר מתקבל בברכה.